הנסיך החטוף סיפורו של תינוק יוצא אתיופיה שנחטף לאימוץ על ידי משרד הרווחה
משפט שלמה 2013 "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה"
ילד
בן שלוש ממוצא אתיופי נמצא בלב ליבו של משפט אימוץ סוער: מצד אחד, כבר
יותר משנה וחצי מגדלת אותו משפחת אומנה שרוצה לאמצו; מצד שני, דודתו, קצינה
בצה"ל, ניהלה מאבק עיקש שהגיע עד לבית המשפט העליון - שפסק לאחרונה: הדודה תקבל את הילד. אלא שהקרב על הפעוט עדיין לא הסתיים, והוא מציף שאלות עקרוניות רגישות על קשרי דם, תרבות והזכות להיות אמא.
"ידיעות אחרונות" מביא את הסיפור המרגש וראיונות עם שני הצדדים - הדודה שמבטיחה כאן: "לא אוותר לעולם"; והורי האומנה, שאומרים: "אנחנו האמא והאבא היחידים שהוא מכיר".
"במרכז החדר ניצב הקטין. בצד אחד של החדר עומדת דודתו, פורשת את ידיה לרווחה כמבקשת לקלוט אותו בין זרועותיה. מאחוריה ניצבים כל הדודים והדודות וגם ראשה של האם מבצבץ ביניהם.בצד השני של החדר עומדים ההורים המיועדים לאמץ, שטיפלו בקטין במסירות אין קץ מאז נמסר למשמורתם. השניים קוראים לקטין לחוש אליהם, לחזור אל המקלט הבטוח והחם שכבר מצא בחיקם. מבטו של הקטין נסב אנה ואנה, הוא מביט משתאה בבני החבורה שאינם מוכרים לו בקצה אחד של החדר, וחוזר ומפנה מבטו אל שתי הדמויות המוכרות לו.לאיזה צד של החדר יפנה הקטין?לאיזה צד של החדר עדיף לו לפנות?"
במילים
אלו בחר שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, לתאר את הדילמה הסבוכה
שהתגלגלה לפני שבועות אחדים לפתחו של הרכב השופטים שעימו נמנה, יחד עם
השופטים עדנה ארבל וניל הנדל. בחירתו של עמית להשתמש בתיאור כה ציורי,
מפורט ורווי רגש לא היתה מקרית: הילד בסיפור הזה עוד לא בן שלוש. אמו,
צעירה בת העדה האתיופית, הוכרזה על ידי רשויות הרווחה כמי שאינה כשירה
לגדלו, עקב התפרצות מחלה פסיכיאטרית, ובהיותו בן שבועות מספר הועבר הפעוט
גל (שם חסוי) לידי משפחת אומנה - שאינה נמנית עם בני העדה - שכבר פתחו
בהליכים לאמץ אותו.
אלא שאז חלה תפנית בסיפור: אחות האם, דודתו של גל, ביקשה להיות זו שתאמץ אותו.
הדודה,
טיגיסט (שם בדוי), היא אישה בסוף שנות ה- 20 לחייה, אמיצה, אינטיליגנטית
ועומדת על זכויותיה. היא נשואה ומשרתת כקצינה. כל אלו הותירו רושם עמוק על
בית המשפט.
"בעלת קורות חיים מרשימים ואישיות מרשימה לא פחות", קבעו השופטים, וציטטו דוח שבחן את אישיותה ובו נקבע כי "מדובר באישה צעירה, מרשימה, נבונה, מפוקחת, בעלת כוחות התמודדות טובים מאוד, ארגון אישיותי מאוזן ואינטגרטיבי, יכולת מפותחת לאמפתיה ומודעות עצמית".
אולם
נכון לה קרב ארוך ומתיש. בתחילה דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתה
לאמץ את גל. טיגיסט הגיעה לבית המשפט המחוזי. גם שם דחה את הבקשה הרכב של
שלוש שופטות. משם המשיכה טיגיסט לבית המשפט העליון. רק שם, בדעת רוב של שני
שופטים מול אחד, קבע בית המשפט שהפעוט גל יוצא ממשפחת האומנה - ויועבר
לדודתו.
טיגיסט תהפוך לאמו המאמצת של גל.
אבל
גם עתה המערכה על גל טרם הסתיימה: המדינה ומשפחת האומנה הגישו בקשה לעכב
את העברתו של גל ממשפחת האומנה לטיגיסט וביקשו דיון נוסף, בהרכב שופטים
מורחב. ההחלטה בעניין אמורה להינתן בימים הקרובים (עד מועד ירידת הגיליון
לדפוס טרם נקבע אם יהיה דיון נוסף).
גם
הורי האומנה של גל הרשימו את בית המשפט ("מושקעים ביותר בקשר הרגשי עם
הקטין", כתבה השופטת ארבל, "ומהווים לו משפחה חמה ומעניקים לו הזדמנות
אמיתית להתפתחות יציבה"); וטיעוני המדינה בעד השארת גל במשפחת האומנה אף הם
כבדי משקל. אין פלא, לכן, שניל הנדל, אחד משופטי ההרכב בבית המשפט העליון,
השווה בין המקרה הזה ל"משפט שלמה" התנ"כי.
תהיה
הכרעת בית המשפט אשר תהיה - מדובר בדיון עקרוני ומרתק. מצד אחד, הפעוט כבר
נמצא ברשות משפחת האומנה יותר משנה וחצי - ומומחים שהעידו בבית המשפט קבעו
שעקירה נוספת עלולה לזעזע את עולמו וליצור אצלו משבר עמוק; מן הצד השני,
אם תהפוך טיגיסט לאמו המאמצת, יגדל גל בחיק משפחתו, ולא פחות חשוב בעיניה -
ישמור על קשר עם תרבותו ומורשתו.
בסיפור
הזה, חייבים לומר, אין "אנשים רעים": גם בית המשפט הבין שכל הצדדים רוצים
בראש ובראשונה בטובתו של הילד. השאלה היא, מהי בדיוק "טובת הילד"? האם
להמשיך לגדול אצל משפחה אוהבת ומסורה שאליה כבר התרגל; או לשוב לחיק
משפחתו, לדודתו ולסביבתו הטבעית, שיאפשרו לו לשמור על קשר עם אמו ותרבותו?
"ידיעות
אחרונות" שוחח עם שני הצדדים של "משפט שלמה" הזה: בעמודים הקרובים יובאו
עיקרי הסיפור, ושיחה מרגשת עם הדודה טיגיסט ובעלה. בעמ' 30, כאמור, אנו
מביאים, שיחה נוגעת ללב לא פחות, עם בני זוג שאצלם גדל גל יותר משנה וחצי -
ושמנהלים מאבק להשאירו אצלם.
רק בסוף כל ההליכים ייקבע סופית: מי מהם יהיו אמו ואביו של גל בן השלוש?
"איפה ההיגיון?"
עבור
טיגיסט, "משפחה" היא לא עניין מובן מאליו. אמה האלמנה, עולה חדשה
מאתיופיה, התקשתה להתמודד עם גידול חמשת ילדיה והעול הועבר לאחותם הגדולה.
"אחותי הבכורה היתה אז רק בת 20, נשואה טריה, וכולנו עברנו לגור אצלה",
משחזרת טיגיסט. "היא גידלה אותנו בלי לבקש סיוע כלכלי מאף אחד, וכולנו
סיימנו תיכון עם תעודות בגרות מלאות, שירתנו בצבא ולומדים באקדמיה. לי
ולבעלי יש עבודה קבועה ומשכורת יציבה, אנו מבקשים לאמץ ילד בן שלוש שהוא
המשפחה שלנו, ומפקפקים בזה? איפה ההיגיון?"
לדבריה,
גם כאשר הרתה אחותה, היא ידעה מה עליה לעשות: "היה ברור לי ולאחים שלי
שנגדל אותו. למרות שעברו חודשים ארוכים עד שקיבלנו את האישור מבית המשפט,
אני יודעת שלא הייתי מוותרת לעולם והייתי ממשיכה להיאבק עד שזה יקרה".
בשלוש
השנים האחרונות, שהגיעו לשיאן בפסק הדין הדרמטי של בית המשפט העליון, הפכה
טיגיסט לידענית מופלגת בכל הקשור למחלתה של האחות, לפסקי דין תקדימיים
הנוגעים לאימוץ ילדים על ידי בני משפחתם הקרובה ולמאבק ברשויות. "היו לילות
שבעלי עמי (שם בדוי) היה מקים אותי בשלוש לפנות בוקר מהמחשב. נכנסתי לאתרי
אינטרנט וחפרתי במשך לילות ארוכים כדי למצוא מאמרים מדעיים על מחלת אחותי.
ניסיתי להבין אם יש סיכוי שהמחלה שלה תפגע בתינוק או תשפיע עליו. כבר
מהחודש השלישי להיריון יזמנו את הפנייה לרשויות הרווחה, כי האמנו שהם
הפרטנרים האמיתיים למציאת פתרון לבעיה. כבר אז הבאנו לידיעתן את המצב שלה:
אם חד הורית צעירה שחולה במחלה פסיכיאטרית".
-- מה הם הציעו לכם? על אילו חלופות דיברו איתכם?
"היה לי חשוב שהם יידעו מי זאת אחותי: היא סיימה בגרות בהצטיינות ועשתה שירות צבאי מלא. היא ממש גידלה אותי ואת האחים הקטנים, עזרה לאמא, קנתה לנו מה שהיינו צריכים, הגיעה לאסיפות הורים ודיברה איתנו כמה חשוב ללמוד ולהשקיע. כשהבאנו אותה לרווחה, הם ניהלו איתה בעיקר שיחות פרקטיות: הציעו הפלה ואמרו לה שרוב הסיכויים שהיא לא תגדל את הילד. היא התקוממה נגד זה ואמרה - בצדק מבחינתה - שהיא זו שגידלה אותנו. בשלב מאוחר יותר של ההיריון היא התחילה לשאול: 'נכון שאתם תעזרו לי?'"
-- לא שקלתם לעודד אותה לעשות הפלה?
"תפיסת העולם שלנו היא שאנחנו בני אדם וזה לא בידיים שלנו להחליט אם בן אנוש יחיה או ימות. מעבר לזה, היא הודיעה לנו על ההיריון רק בסוף החודש השלישי, ולתפיסתנו מדובר כבר בתינוק. הפלה בשלב הזה היא רצח".
טיגיסט וקרובת משפחה היו בביקור משפחתי באתיופיה כאשר הגיע הטלפון שבישר כי אחותה ילדה מוקדם מהצפוי: "הקדמתי
את הטיסה חזרה והגעתי ישר לבית החולים. גל עדיין היה מאושפז במחלקת פגים,
ואחותי לא זזה ממנו. היא יצאה מבית החולים רק כדי להחליף בגדים ולהשתתף
בדיונים המרתוניים שכבר התחילו להתנהל ברווחה. היא הייתה מאושרת אבל
מוטרדת, התלהבה מהתינוק אבל סיפרה לי איך כבר למחרת הלידה הגיעו אליה
העובדות הסוציאליות, והראתה לי את מכתב הזימון לבית המשפט - שם עמד להתקיים
הדיון לקראת הכרזה על הילד כנזקק בתוך כמה ימים".
על
פי חוק הנוער מתקיים דיון בעניינו של קטין בשני שלבים: האחד הוא שלב הכרזת
הנזקקות - שבו מכריז בית המשפט על הקטין כנזקק בעקבות אחד או יותר
מהגורמים המוגדרים בחוק. בשלב השני, לאחר שהוכרז הקטין כנזקק, בית המשפט
מחליט על אופן הטיפול בו: קליטה במשפחת אומנה, העברה לאימוץ או פתרון אחר.
"היה ברור שהמטרה של אנשי הרווחה היתה להוציא אותו מבית החולים ישירות למרכז חירום", אומרת טיגיסט. "הייתי המומה. ציפיתי שעוד לפני שהם יוציאו צווי בית משפט ויכריזו עליו נזקקות, יזמנו אותנו לשיחת התייעצות. הלא היינו איתם בקשר כל מהלך ההיריון, הם מכירים אותנו היטב, יודעים מי אנחנו ואיפה אפשר להשיג אותנו. מה ההתעלמות המוחלטת הזאת מאיתנו?"
-- מדובר בהליך משפטי. כשמוציאים ילד מחזקת אמו, מתנהל הליך מהיר במטרה לשמור על טובת הילד.
"גם אני סמכתי עליהם לחלוטין באותה תקופה".
"בכל נימי נפשה"
ימים
ספורים בלבד לאחר לידתו של גל החלו במחלקת הרווחה המקומית הדיונים בנוגע
לעתידו. טיגיסט: "אף אחד לא הודיע לנו בכלל שקיימת אפשרות להכניס לדיון
עורך דין מטעמנו. היו שם 12 איש בחדר לא גדול, היתה תחושה שאנחנו עומדים
למשפט, לא היה ברור מי נגד מי ומה תפקידם של כל האנשים החשובים האלו. זו
פרוצדורה חשובה ומשמעותית, ובהחלט הרגשנו שנותנים לנושא את כל הכבוד הראוי,
אבל ברגעים הקריטיים היה ברור שאנחנו לא חלק מההחלטה".
-- מאוחר יותר, בבית המשפט, טענה הרווחה כי בשלבים הללו לא הבעתם מפורשות את רצונכם לאמץ את גל.
"זה מה שהם אכן טענו, אבל בעליון דחו את הטענה הזו מכל וכל".
הנושא
מתי בדיוק ביקשה טיגיסט לאמץ את גל עלה, כמובן, במהלך המשפט. בעיני טיגיסט
מדובר בסוגיה מכרעת: אם היו מקשיבים לה בזמן - כך לתפיסתה - גל אולי לא
היה עובר למשפחת האומנה. אלא שבאותו זמן טיגיסט לא הייתה נשואה. על כך כתב
השופט עמית: "הדודה טענה כי ניתן היה לעצור את ההתהליך בעודו באיבו, כאשר
כבר בשלבים מוקדמים הביעה הדודה את רצונה לאמץ את הקטין במקום אחותה. איני
רואה להידרש לחילופי ההאשמות בנושא זה, ואזכיר כי כל עוד הדודה לא נישאה
היא לא יכולה היתה להיות מועמדת לאימוץ".
השופט
הנדל לעומת זאת כתב: "הציפייה כי בבת אחת תיאות לקבל על עצמה מחויבות
הורית שכזו, בנסיבות טרגיות, ובאופן שאינננו פשוט מבחינה משפחתית - איננה
ציפייה ריאלית. העובדה כי ההחלטה התגבשה אצלה בהדרגה - ברורה לכל בר דעת
ולב. אולם משהתגבשה אצלה ההחלטה הרי שהפכה שלמה עימה בכל נימי נפשה".
אבל
טיגיסט ממשיכה וטוענת: כבר מההתחלה ביקשתי לאמץ את גל. "אמרתי להן: אתן
תעזרו לי, תדריכו אותי ואני אגדל אותו. זה היה כאילו דו-שיח, אבל בדיעבד
התברר שהן בכלל לא נתנו לזה סיכוי. הפגישה הבאה שלנו היתה בבית המשפט".
- "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה" - משפט שלמה 2013 - סחר בילדים במשרד הרווחה
"אסור לך להיכנס"
בדיון
המכריע להכרזת הנזקקות של גל על ידי המדינה לא נכחה טיגיסט. לא יכולתי
להשתחרר מהעבודה, ולא העליתי בדעתי ש"נזקקות" הוא מונח משפטי שמפקיע
מרשותנו את הילד", אומרת טיגיסט.
"באותו בוקר אחותי האכילה אותו בפגייה ויצאה לבית המשפט בידיעה שבצהריים תאכיל אותו שוב. לא היא ולא אנחנו תיארנו לעצמנו שמשמעות ההחלטה תהיה כזו שהיא לא תראה אותו יותר. בסוף הדיון היא עלתה על מונית חזרה לבית החולים. בכניסה היא פגשה את השומר שאמר לה: 'אסור לך להיכנס פנימה, בית המשפט החליט שהילד נזקק'".
זו
הפעם הראשונה והיחידה במהלך הראיון שטיגיסט נשברת ובוכה: "איך נתתי לזה
לקרות? לא היה יום אחד מאז אותו דיון שלא האשמתי את עצמי על זה שהתפתיתי
להאמין להם, שראיתי בהם שותפים לבעיה שלנו, שלא שאלתי, שלא דפקתי על
השולחן. כמה הייתי טיפשה לאפשר להם להפוך אותנו לבובות על חוט".
-- איך הרגישה אחותך?
"אחותי הייתה בהיסטריה. היא התקשרה בוכה מבית החולים ואמרה לי שוב ושוב שלא נותנים לה לראות את הילד. זה היה יום טראומטי לכולנו. לא האמנתי שזה אמיתי. הרמתי טלפון לעובדת הסוציאלית, שאמרה: ' זו החלטה של בית המשפט, זה לא אנחנו'".
גל
נמסר למשפחת אומנה במטרה שתהפוך בחלוף הזמן ובתום כל ההליכים המשפטיים
למשפחתו המאמצת. משפחת האומנה, כאמור אינה נמנית עם יוצאי אתיופיה, וטיגיסט
חששה שבכך יאבד הקשר של אחיינה עם שורשיו ותרבותו. המדינה, מצידה, ביקשה
שהאימוץ יהפוך להיות "אימוץ סגור" - ללא כל מעורבות או גישה של האם
הביולוגית לבנה. טיגיסט קיוותה שבית המשפט יעניק לה "אימוץ פתוח" - אימוץ
הכולל קשר כזה או אחר של גל עם אמו הביולוגית, אחותה. כך, מאמינה טיגיסט,
ירוויח אחיינה את משפחתו ומורשתו גם יחד.
"בשלב
ההוא הבנתי שלא תהיה ברירה אלא להשיג עורך דין", אומרת טיגיסט. "אחותי
הבהירה שהיא לא מוכנה לוותר על הילד, ורק אם בית המשפט יחליט לא לאפשר לה,
רק אז היא תסכים שאני אגדל אותו. אני ידעתי רק שחייבים לעצור את הליך
האימוץ שלו".
-- במשך כל התקופה הזו, הורשיתם לראות את גל?
"הם היו מביאים אותו פעם בשבועיים ל"מרכז קשר". זה היה מייאש ועצוב לשבת שם במשרד, שנראה כמו מחסן קטן וצפוף, יחד עם עובדת סוציאלית שבוחנת ועוקבת אחרי כל תנועה שלך. אפילו אני, 'הנורמלית', הרגשתי שאני עלולה לפשל. אחותי לא פיספסה אפילו פגישה אחת. היא התייצבה בדיוק בזמן לכל פגישה עם גל. אלו היו פגישות עצובות ומתסכלות: הילד בוכה, והיא לא יודעת אם זה בכי של רעב, של כאב, של פיפי או של עייפות. את לא מכירה את הילד, אז את מנסה לנחש למה הוא בוכה, היא היתה מנסה לשיר לו, להצחיק אותו, אבל הפגישות נגמרו והיא הייתה נשארת עם הגעגועים".
סוף סוף מתייחסים
זה היה הזמן לצאת למאבק משפטי: "לקחנו הלוואות מהבנק", אומרת טיגיסט, "והבנו שזה הסיכוי האחרון שלנו".
-- הכרת את עמי רק חודשיים קודם, איך הוא השתלב בכל תוכניות האימוץ שלך?
"שיתפתי
אותו ברצון שלי לגדל את גל חודשיים אחרי שהכרנו. שאלתי אותו: 'אתה מוכן
לגדל את הילד?' הוא ענה לי: 'את מוכנה? אני מוכן מזמן'".
עמי
יושב לידינו במשך הראיון כולו. הוא ממעט לדבר, אבל קשה לפקפק במעורבותו
המכרעת בהליך האימוץ. "הייתי שמח אם מישהו היה עורך מחקר על האופן שבו
מגדלים ילדים באתיופיה", הוא אומר. "לא פעם קרה שהאם לא יכלה לגדל את הילד
מכל מיני סיבות, והדרך שבה התמודדה המשפחה האתיופית עם גידול ילד כזה הייתה
מושלמת. כולם לקחו חלק בגידול: סבתא, הדודה, האח. אנחנו יודעים מה המשמעות
של פרישת חסות על ילד שהוא אחד מהמשפחה, למה לא מתחשבים בזה? מדובר בערך
חשוב שמזלזלים בו.
-- האמנת שתצליחו לשכנע את המערכת המשפטית בצדקת הדרך שלכם?
"תראי, פקידי רווחה מכירים את המשחק הזה מצויין. הם שיחקו אותו הרבה פעמים מול אתיופים חלשים שלא מכירים את השפה ולא את החוקים. אלו אנשים שאין להם כסף ואין להם סיכוי. קל מאוד לזלזל בתרבות שאתה לא מכיר".
עורכי הדין עמיקם הדר וחדוה שפירא
נכנסו לתמונה לקראת תום הדיונים בבית הדין לענייני משפחה. טיגיסט ועמי
נשלחו לבדיקת מסוגלות הורית במכון "שלם", שם עברו בהצלחה מרובה את המבחן,
"אך עם זאת", כך נכתב בפסק הדין בעליון, "בשורה התחתונה התסקיר מצדד באימוץ
הקטין על יד ההורים המיועדים לאימוץ".
טיגיסט
ועמי לא ויתרו: ביולי 2013, מיד לאחר שנדחתה בקשתם על ידי ערכאה זו,
עירערו בשם אמו הביולוגית של גל לבית המשפט המחוזי. השבועות הספורים שבהם
המתינו להחלטה נדמו להם כנצח: "עורכי הדין הנמיכו את הציפיות", אומרת
טיגיסט, "אבל חיינו בתקווה שסוף סוף מישהו מתייחס ברצינות ובכובד הראש
הראוי למעמדנו כמשפחה ביולוגית".
מקץ שלושה שבועות קיבלה משפחתו של גל את ההודעה כי הרכב של שלוש שופטות - ורדה פלאוט, מיכל ברנט והדס עובדיה - דחה את הערעור.
טיגיסט: "הסתכלנו אחד על השני וידענו שלא עוצרים לבכות, להתאבל או
להתייאש. לא נתנו לעצמנו לשקוע. ידענו שממשיכים להיאבק על גל. כשאתה נלחם
על משהו שאתה מאמין בו, חשוב יותר לשנס מותניים ולהסתער הלאה, לבית המשפט
העליון".
"רעדנו בטירוף"
בראשית אוגוסט התכנסו שופטי בית המשפט העליון עדנה ארבל, ניל הנדל ויצחק עמית, לדון בעניינו של גל.
"בלילה שלפני הדיון חלמתי שגל מחזיק לי את היד", אומרת טיגיסט. "ממש הרגשתי שתי ידיים קטנות מחזיקות ולא מרפות ממני. אחר כך שיחקנו: הוא רדף אחריי, תפסתי אותו והתגלגלנו יחד על המיטה. הצחוק שלו היה כל כך מתוק ומוחשי, אבל פתאום הוא התחיל להתפוגג לי. בכיתי, לא רציתי שייעלם, אבל לא הצלחתי להשאיר אותו איתי".
בתחילת
הדיון האזינו השופטים לדברים קצרים שנשאו חברי הכנסת פנינה תמנו שטה
ושמעון סולומון, ולאחר מכן שמעו את הצדדים. "קיבלתי את רשות הדיבור בבית
המשפט", אומרת טיגיסט, "ושם הייתה הפעם הראשונה שהתפרקתי. ההרגשה שזו
ההזדמנות האחרונה הציפה אותי בבת אחת. הרגשתי שאני על הגרדום, ואם לא אתחנן
על חיי - אין דרך חזרה".
ב-
27 באוגוסט ניתן פסק הדין: גל יועבר לידי דודתו ובעלה. את ההודעה קיבלה
טיגיסט כשהייתה בעבודה. "הידיים שלי רעדו בטירוף", מחזרת טיגיסט. "זה היה
אושר עילאי. רק אדם שחווה כזה דבר מבין מה זה אושר. התחלתי לבכות והרגשתי
איך כל הדמעות מהשנתיים האחרונות - הפכו להיות מתוקות".
בפסק
הדין, המשתרע על פני 60 עמודים, מתארים שלושת השופטים את הלבטים והשיקולים
שהובילו אותם להחלטה. ניכר כי התלבטות השופטים הייתה קשה ואף מייסרת
("קריעת ים סוף", כתבה השופטות ארבל). השופטים עדנה ארבל ויצחק עמית, שפסקו
לטובתה של טיגיסט, הכריעו את הכף מול דעת המיעוט של השופט ניל הנדל.
השופט
הנדל קיבל את דעת המומחים שסברו כי הוצאתו של גל ממשפחת האומנה תגרום אצלו
לפגיעה קשה. "השתכנעתי כי בנסיבות הנוכחיות... הוצאת הקטין ממשפחת האומנה
שבה חי את מרבית חייו תפגע בו באופן ודאי או בהסתברות גבוהה ובאופן
משמעותי".
לעומתו,
השופטים עמית וארבל העניקו עדיפות לשאלת קשר הדם, והתייחסו גם לנתק שגל
יחווה מבני עדתו, אם יגדל במשפחה שאיננה ממוצא אתיופי. "הקטין אינו רק בן
לאמו מולידתו, הוא גם חלק משושלת משפחתית, ומסירתו לאימוץ תולשת אותו גם
מזהותו המשפחתית", כתב השופט עמית "איך נישא פנינו אל הקטין שיתבע מאיתנו
תשובה ביום מן הימים, הכיצד קרעתם אותי מעם משפחתי שנלחמה עליי בכל מאודה
ובכל נפשה? הכיצד ניתקתם אותי ממורשתי - מסורתי - זהותי כבן לעדה
האתיופית?"
טיגיסט
ועמי היו מאושרים: אחרי שתי ערכאות, אינספור דיונים טעונים, ימים ולילות
ארוכים של מאבק - בית המשפט קבע שהם יהיו ההורים המאמצים של גל.
אבל זה לא היה הסוף. לפני כשבועיים הגישו המדינה והורי האומנה בקשה לדיון נוסף ולעיכוב ההעברה של גל לידיהם.
המלחמה, כך התברר, טרם הסתיימה.
- "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה" - משפט שלמה 2013 - סחר בילדים במשרד הרווחה
"אמא, את חולה?"
ההודעה
שהוגשה בקשה לדיון נוסף תפסה את טיגיסט ובעלה בעיצומן של ההכנות לחזרתו של
גל. הם כבר בחרו צבע לחדר הילדים שלו, תרו אחר מיטה, שידה ווילונות בצבע
המתאים, והחלו לסדר מחדש את הקן לקראת הדייר החדש. "כשקיבלתי את הטלפון
מעורכי הדין שלנו, הרגשתי כאילו האדמה רועדת תחת הרגליים שלי. היינו בטוחים
שהמאבק מאחורינו, הרגשנו סוף-סוף הגיע הזמן לשמוח ולהתכונן לחזרתו של גל,
דבר שלא העזנו לעשות עד פסק הדין. כבר בחרנו צבע כתום וירוק לחדר שלו,
שברנו את הראש באיזה חדר הוא יישן, איפה נשמע טוב יותר את הבכי שלו בלילה
הרשינו לעצמנו לרדת לפרטים הכי קטנים, ובחרנו מיטת מעבר נפתחת כדי שיוכל
לארח אצלו חברים מהגן ומבית הספר, לכשיגדל. הבקשה לדיון מורחב ריסקה
אותנו".
--
אחד החששות שהעלתה המדינה במהלך הדיון היה שמכיוון שמדובר באימוץ פתוח
(כלומר, לאם הביולוגית יהיה קשר עם הילד), תהליך גידולו של גל עלול להיפגע.
את לא חוששת ממצב כזה?
"אני מכירה את אחותי לעומק. ביליתי איתה ימים ושבועות ארוכים, במצבים הכי קשים שהיו בשמונה השנים האחרונות. הדבר האחרון שהיא תעשה - זה לפגוע בילד. כל פעולה הכי קטנה שהיא עושה - כל מתנה שהיא קונה לו, כל מנת אוכל שהיא מכינה בשבילו - היא קודם מתייעצת איתנו כדי לוודא שזה בסדר. כמו שעון היא מתייצבת בזמן פעם בשבוע כדי לפגוש אותו למשך שעתיים, לא מפסידה אף פגישה. אנחנו מתגעגעים אליו נורא, אבל אסור לה לצלם אותו בווידיאו או בתמונות, וכשאנחנו מבקשים שתצלם אותו בסמארטפון שלה, היא מסרבת. היא מפחדת לעשות חלילה משהו שיכעיס את אנשי הרווחה, היא ממושמעת ברמות שאין לתאר, מוודאת כל צעד שלה. הוא קורא לה 'אמא' וכבר יודע לדבר ולהרכיב משפטים. באחד הביקורים האחרונים הוא שאל אותה, 'אמא, למה את לא באה איתנו הביתה? אמא, את חולה?"
-- מתי ראית אותו לאחרונה?
"לפני
כשנה. לנו לא מרשים לראות אותו, אז במהלך המפגשים שלה עם גל היא מתקשרת
כדי שנוכל לדבר איתו בטלפון. ביום ראשון האחרון הייתה לנו שיחה, שהשאירה
אותי חסרת מילים מרוב התרגשות. שאלתי את גל בטלפון, 'תה יוע מי אני?' הוא
ענה לי, 'כן, זה דודה!'"
-- מן העבר השני יש את משפחת האומנה מי שגידלו את גל יותר משנה וחצי. את חושבת עליהם?
"זו
טרגדיה, גם עבורם, אני מבינה את הכאב שלהם, וצר לי שהם היו צריכים לעבור
את השנה וחצי המתוחות הללו בחוסר ודאות. אנחנו נשמח שהם יישארו בקשר עם גל -
אנחנו הכי פתוחים לזה, ומאוד רוצים שלא יהיה ניתוק חד מהם, זה הדבר הכי
נכון והכי מתאים עבורו - כולנו בעד. אני מעריצה את ההורים האלעה, שלקחו ילד
שכל כך שונה מהם פיזית, ואני בטח לא פוסלת אותם על רקע צבעם או מוצאם, אני
רק רוצה לקבל חזרה את האחיין שלי".
-- את מדגישה מאוד את עניין המורשת וההקשר התרבותי לעדה. אם המשפחה המאמצת הייתה ממוצא אתיופי, עדיין היית נלחמת?
"כן, ברור. אנחנו מאמינים במאה אחוז, וכך האמנו מהרגע הראשון, שטובתו של גל היא לגדול איתנו. זה ילד שיגדל בביטחון ובאהבה הכי גדולה. אני מתכוונת להילחם עליו עד הסוף ולא אוותר עליו. אם הייתי בוחרת בדרך הכניעה, לא הייתי מגיעה לאן שאני היום. התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה".
- "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה" - משפט שלמה 2013 - סחר בילדים במשרד הרווחה
- "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה" - משפט שלמה 2013 - סחר בילדים במשרד הרווחה
- "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה" - משפט שלמה 2013 - סחר בילדים במשרד הרווחה
- "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה" - משפט שלמה 2013 - סחר בילדים במשרד הרווחה
קישורים:
